May222013
“הַיְּקוּם מִתְרַחֵב כָּךְ שָׁמַעְתִּי
ונִבְרָאים עוֹד כּוֹכָבִים שְׁמֵימִיִּים.
ואֲנַחְנוּ מְקַוִּים שֶׁיִּהְיוּ לָנוּ חַיִּים
שֶׁל מִקְרֶה אֶחָד יוֹצֵא דֹּפֶן.
מִישֶׁהוּ הִבְטִיחַ לָנוּ שֶׁיֵּשׁ מָחָר
אָז אֲנַחְנוּ לֹא מְמַהֲרִים לֶאֱהֹב.
מְלֻטָּשִים רְהוּטִים וּמְהִירִים
אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים לְזַהוֹת
אֶת הַשְּׁאֵלוֹת עוֹד קֹדֶם,
וּמְכִינִים תְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ.
עוֹנִים כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים
עַל קַו אוֹטוֹבוּס.
אֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע
שָׂמִים חשֶׁךְ.
מִתְכַּנְּסִים מוּל טֶלֶוִיזְיָה
שָנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עַלֵינוּ בְּצִפִּיָה
שֶׁכָּבְדָּהּ מֽשַׁחֵחַ עִם תֵּה חַלָּש
שוּב ושוּב אוֹתוֹ דָּבָר:
מָטוֹס נוֹסְעִים רוּסִי
כִּמְעַט הִתְרַסֵּק בִּגְלַל טָעוּת אֱנוֹשׁ
מִישֶׁהוּ נָשַׁך שׁוֹטֵר בָּאֹזֶן,
תַּנִּין בְּאֹרֶךְ מֶטֶר נִלְכַּד
סָמוּךְ לְקִבּוּץ צֶאֱלִים,
יְלָדִים שֶׁנֶּחְטְפוּ עַל יְדֵי אִמָּם
יֻחְזְרוּ לִשְׁבֶדְיָה,
יֶלֶד שֶׁהֻזְמַן לִרְאוֹת קְסָמִים
נֶאֱנַס, וּכְבִישׁ אַרְבַּע נחְסם לִתְנוּעָה.
וְאֶלֶף דּֽבָרִים אֲנַחְנוּ לֹא.
בַּסּוֹף נְקַבֵּל חֶלְקָה
וְלֹא שֶׁזֶּה חֲלוֹם חַיֵּינוּ,
אֲבָל הַשֶּׁקֶט,
הָרַקָּפוֹת.”
May192013
אני יושבת על ספסל מקופלת
או שוכבת על הגב במיטה-
אני מתמקדת בנק’ מסוימת,
העיקר לא לאבד שליטה.
אני דוממת עד שאני לוהטת
או מתפוצצות לי הריאות מרוב הקור,
נדמה שכבר שנים עברו מאז שזזתי,
ואני מזמן כבר לא זוכרת איך לחזור.
May152013
אני.
זה העומד בלי נוע
גם אל מול הסערות הגדולות ביותר,
אני הוא הנכנע לרצון המפוקפק בהיסטוריה
לכבוש את העולם במגף כבד
להפוך אותו לאופוריה של הרוע
הטמון בכל אחד מאיתנו.
ואני.
זה שמבין את העולם
מבלי שאי פעם חקר את הזוועה חסרת-המעצורים מרצון.
אני הוא זה המצעיד את החורבות הארורות
אל עבר משימה בלתי אפשרית אחרונה.
ואני.
זה שיכול לחיות תחת אלפי זהויות,
מבלי לפסוח על אף שטן או מושיע,
בוחר לאמץ סוף כל סוף חיים של אבדון.
אני הוא המזיז אתגלגלי השיניים,
אני הדוחף את העולם אל עבר האור.
ואני.
זה העומד על ההר הגבוה ביותר,
חירש גם אל מול הזעקות האיומות בתבל.
אני הוא הרואה את המחזה האחרון.
ומולי אין דבר מלבד, מולי כדור גז
שמש.
May132013
“אם כך זהו ניתוק. אין פלאפון. אין אינטרנט. הבחירה בשעות הפנויות היא בין לכתוב, לקרוא ולצלם. זה לא שזה סבל, יש בזה אפילו אושר מסוים. מן אי-נוחות מאושרת שממלאת אותך לאור הרגל שכבר שכחת”
”מדהים כמה אירופה מתאימה לי… אפילו בקיץ, היא בגוון אפור מקסים שהופך את הכול למדכא במידה נכונה. יותר חושב, היא עדיין יפה אפורה, שלא כמו הבית שמאבד כמעט את כל מעט הקסם שלו כשהשמש שוקעת. היא מדהימה, מין היפנוזה ארוכה.”
”מדהים שישראל היא המדינה שמסכסכת אותנו. כמה נוח לראות אותנו מאוחדים ככה, צוחקים ונאבדים ביחד. זה כאילו משפחה אחרת, אחת לפני שתפס אותה המבול. אולי לא כדאי שזה יהפוך להרגל. ההרגל הוא הורס הקסם, משום שאנשים מפסיקים להעריך אותו.”
”נכנסנו בטעות לכנסייה שהייתה בה חתונה. כמה פשטות! קוראים נדרים והולכים כל אחד לדרכו. בלי ריקודים, בלי כוסות נשברות. אם אלוהים לא היה מעורב בדבר, אולי הייתי מתחתנת ככה. אבל אלוהים מעורב, ואני מעדיפה שלא להתחתן.”
”המוסיקה היא השקט בתוך הרעש, מן סבלנות על-זמנית.”
”הילד המשתין הוא מוסכמה חברתית מפגרת. הוא לא מיוחד, והוא לא מעורר באף אחד משהו. הוא שם כי צריך. אנשים שפועלים לפי מוסכמות חברתיות הם אלו בעלי האושר המזויף ביותר.”
”נראה כאילו אח שלי נאבד מיום ליום…זאת מסכת החיים החברתיים שלו שהוא לא מצליח להוריד, למרות שהוא רק עם המשפחה שלו. מסכות לוקחות מחיר. מטריד אותי מה יצא ממנו.”
”קשה לי בלי מוזיקה. הצפיפות הנוראית שקיימת כאשר ארבעה אנשים נמצאים באותו חדר 48 שעות ברצף מתחילה להכביד עליי. זה חוסר ההסתגלות שנובע מכך שאני מעדיפה להיות לבד. מעדיפה שאוכל לעשות דברים בלי שישפטו אותי. חסרות לי דקות הבהייה שלי. אני כלואה בין אנשים.”
May52013
אני מסתובב לצד שני בגעגוע,
מתגלגל בין חומותיו של הכאב.
בעיניים עצומות אני רגוע,
כי רק בחלומות לוקחים לי את הלב.
אני חי בין תקתוקי שעון מכאניים,
מתעטף בחומותיה של שתיקה.
העצבים שלי מתים” אני קובע”
ומעטים הם אלה שלא בורחים בצעקה.
אני מתנשף לאט בין ערפילי הפחד
שוכב מורעל באדמה בלי פיתרון.
אני גופה שמתמוטטת לה בכעס.
אני הרסיסים של החיים בצל הזיכרון.
9PM
חורים שחורים בכל מקום
כבר לא חודר אליי כאב.
כבר לא בוכה ולא צועקת,
קשה לחיות כשאין לי לב.
מראות שחורות של געגוע,
מלאות טיפשות וחרטות.
הייתי רוצה רק עוד שבוע
ללמוד לקום, לתת בעיטות.
בובה קטנה ומנומסת,
מושכים אותי מן החוטים
ועוד שנייה אני גוססת
נרמסת בין רגלי שוטים.
April242013
“
עכשיו קצת קשה, אתה חושב לוותר,
אתה הרי לא הטיפוס שנלחם בשיניים.
הופך שולחנות לעיתים רחוקות
וגם זה רק כדי לנקות את הרצפה עם קצת מים.
בבית קפה בפינה אתה דופק הופעה,
בין השכבות של העוגה הם מוחאים לך כפיים,
כשזה נגמר אתה בחוץ, מחפש איזה תירוץ
רק לא לחזור אל המרירות שמחכה לך בבית.
כי אלו ימים שהאומנות הפכה ליומנות,
אתה מלחין תאריכים ושעות בשבוע,
משחק משחקים, מנהל מאבקים עם ברביות וחיילי צעצוע.
אז אתה נגרר לאיזה פאב והיא יושבת על הבר
וזה כבר ממש מאוחר, בערך ארבע וחצי,
היא משחקת בשיער ואז רושמת את המספר
ודווקא אז אתה נזכר בחיוך של האקסית.
ולך תסביר לה עכשיו שאתה עדיין מאוהב
באיזו אחת שרחוקה מכאן אלפי קילומטרים,
שנתנה לך תחושה שאתה באמת מאושר
אבל זו חרדת הנטישה שהתעקשה באמת הרי…
כי לא עשית לה טוב ולא הצלחת לכתוב
ובכלל היא,עזוב, עם עצמה מסובכת…
אז באותה נקודה, כשהיא כבר ארזה מזוודה,
אתה מרפה מידה ונותן לה ללכת.
בדירת שני חדרים במרכז תל אביב ב-522 דולר לחודש,
כמובן ההורים,עם הרוב הם עוזרים,
לך זה עולה רק בשלווה ובחופש.
אבל זה עוד נושא לשיחה בינם לבינך,
על חשבונם ארוחה בטיילת של יפו.
הם נורא מודאגים שאתה לא ילד רגיל
וזה לא רק הדגים, יש איזה משהו מסריח פה…
הם עוד מקווים שתהיה איזה תלמיד מצטיין
באוניברסיטת ייל, תנחית אדם על השמש,
העגיל בלשון, הפסנתר בסלון, הסמים בארון,
לא נותנים איזה רמז?
“ועם הזמן”, אתה אומר “זה רק ילך ויסתדר,
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא”
”
April202013
“הַיְּקוּם מִתְרַחֵב כָּךְ שָׁמַעְתִּי
ונִבְרָאים עוֹד כּוֹכָבִים שְׁמֵימִיִּים.
ואֲנַחְנוּ מְקַוִּים שֶׁיִּהְיוּ לָנוּ חַיִּים
שֶׁל מִקְרֶה אֶחָד יוֹצֵא דֹּפֶן.
מִישֶׁהוּ הִבְטִיחַ לָנוּ שֶׁיֵּשׁ מָחָר
אָז אֲנַחְנוּ לֹא מְמַהֲרִים לֶאֱהֹב.
מְלֻטָּשִים רְהוּטִים וּמְהִירִים
אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים לְזַהוֹת
אֶת הַשְּׁאֵלוֹת עוֹד קֹדֶם,
וּמְכִינִים תְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ.
עוֹנִים כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים
עַל קַו אוֹטוֹבוּס.
אֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע
שָׂמִים חשֶׁךְ.
מִתְכַּנְּסִים מוּל טֶלֶוִיזְיָה
שָנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עַלֵינוּ בְּצִפִּיָה
שֶׁכָּבְדָּהּ מֽשַׁחֵחַ עִם תֵּה חַלָּש
שוּב ושוּב אוֹתוֹ דָּבָר:
מָטוֹס נוֹסְעִים רוּסִי
כִּמְעַט הִתְרַסֵּק בִּגְלַל טָעוּת אֱנוֹשׁ
מִישֶׁהוּ נָשַׁך שׁוֹטֵר בָּאֹזֶן,
תַּנִּין בְּאֹרֶךְ מֶטֶר נִלְכַּד
סָמוּךְ לְקִבּוּץ צֶאֱלִים,
יְלָדִים שֶׁנֶּחְטְפוּ עַל יְדֵי אִמָּם
יֻחְזְרוּ לִשְׁבֶדְיָה,
יֶלֶד שֶׁהֻזְמַן לִרְאוֹת קְסָמִים
נֶאֱנַס, וּכְבִישׁ אַרְבַּע נחְסם לִתְנוּעָה.
וְאֶלֶף דּֽבָרִים אֲנַחְנוּ לֹא.
בַּסּוֹף נְקַבֵּל חֶלְקָה
וְלֹא שֶׁזֶּה חֲלוֹם חַיֵּינוּ,
אֲבָל הַשֶּׁקֶט,
הָרַקָּפוֹת.”
בגלל טעות אנוש/ ענת זכריה
